פרשת השבוע [14]: יתרו

מוריס

שבת כ"ב בשבט תש"ע, ספר שמות, פרשת "יתרו".

וישמע יתרו, כהן מדין, חותן משה… דרש רבי בנימין בן יואל (הרבב"י שליט"א): "למה נאמר וישמע יתרו ולא וירא יתרו? פשוט כי עוד לא היתה אז טלוויזיה" (כינורו של רוטשילד, אבדון דאב).

כששמע יתרו, חותנו של משה (פרשת "שמות"), כי בני ישראל בראשות חתנו יצאו ממצרים ופתחו במסע גיבוש במדבר סיני, לקח הוא את בתו ציפורה, אשת משה, ואת שני נכדיו, גרשום ואליעזר, בניו של משה, ויצא מיד לקראתם.

בינתיים היו משה ובני ישראל הולכים במדבר כבר כמה שבועות, ועברו כבר גיבוש התחלתי. הצבא שגייס יהושע בן נון למלחמה בעמלק (פרשת "בשלח") לא פורק מנשקו והפך למעין משטרה, או יותר נכון למעין מיליציה מזוינת, שלכאורה אמורה היתה לשמור על הסדר אך בפועל דאגה להשתיק את המתנגדים, שנקראו בלעג "מפלגת סיר הבשר" והמשיכו לדרוש את החזרתם המיידית למצרים.

לצורך כך שיתפה המיליציה פעולה באופן הדוק עם הלוויים, שהיו מפוזרים בין השבטים במסווה של כהנים והיו למעשה מרגליו של אהרון. הללו הביאו מידע עדכני על כל בן ישראל שקיטר על קצב ההליכה ועל כל עקרת בית שהתלוננה על איכותו התזונתית של המן.

אהרון ויהושע בן נון היו אויבים בנפש, וניתן לומר ששיתוף הפעולה ביניהם היה מטעמים אנוכיים לגמרי. אהרון, שחש שנדחק קצת ממעמדו כסגנו של משה, חיפש סימני חולשה אצל ההנהגה הנוכחית, יעני אחיו משה, כדי לחזור לפחות למעמדו הקודם. יהושע, שהיה נאמן למשה נאמנות כלבית כמעט מאז שמשה הציל אותו מידי המצרי שהיכה אותו (פרשת "שמות"), חשד שאהרון לעולם לא יסתפק בלהיות מספר שתיים, אבל לפחות בינתיים היתה ביניהם שביתת נשק, מאחר ושניהם הגיעו למסקנה כי בשלב זה של הגיבוש אסור לטלטל את הספינה יותר מדי.

ומשה לא שם לב לכל המתרחש מתחת לאפו. מאז הגיעו לאזור הזה של סיני הוא שקע בדיכאון עמוק. הנופים, המוכרים לו מהתקופה שבה רעה את צאן חותנו יתרו, הזכירו לו את הימים המאושרים שבהם שוטט בדד בשבילים אלה עם הצאן, כשדאגתו היתה נתונה לכמה עשרות כבשים צייתניות ולא למאות אלפי בני אדם נרגנים ומרי נפש.

משה שוקל לסרב

"אני יודע על מה אתה חושב", שומע משה את קולו של אלוהים לוחש בראשו. "היית רועה צאן פשוט, בלי כל הבלגן שלי ושל בני ישראל, אבל איך אומרים? היה טוב וטוב שהיה".
- "אדון אלוהים", עונה משה במחשבתו, "אפשר לשאול אותך שאלה חשובה?".
- "תשאל, ונראה אם היא חשובה".
- "אתה זוכר את הפעם הראשונה שפגשתי אותך? כאן, בסביבה הזאת?".
- "כן. הקטע עם הסנה, כן, בטח שאני זוכר. האמת, זה לא קטע שאני מתפאר בו. זאת היתה הפקה זולה, על גבול האלתור החובבני. כולא שיח סנה וקצת אש של קוסמים. אבל מה רצית לשאול?".
- "מה היית עושה אם הייתי מתעקש ומסרב להיות השליח שלך לבני ישראל?".
- "מה זאת אומרת מסרב?".
- "מסרב. אומר לך ללכת ולמצוא כושי אחר".
- "כושי אחר? איזה כושי?".
- "לא חשוב. אם הייתי מסרב להיות השליח שלך, מה היית עושה?".
- "אבל לא סירבת".
- "אני יודע שלא", עונה משה, "אבל אם הייתי מסרב?".
- "אין דבר כזה אם", עונה לו אלוהים. "לא יכולת לסרב. הכל הלך לפי התסריט. התסריט אמר שתסכים, אז הסכמת".
- "אבל כמעט שלא הסכמתי. אני אפילו התווכחתי איתך".
- "גם זה היה חלק מהתסריט", עונה אלוהים. "רק מה שמופיע בתסריט מתקיים, השאר איננו".
- "גם אתה חלק מהתסריט?", שואל משה.
- "אני לא חלק ממנו, אבל פועל לפיו".
- "אז אתה כתבת אותו?".
- "כבר שאלת אותי פעם. והתשובה היא לא. לא אני כתבתי אותו".
- "אז מי כן כתב?".
- "זה לא עניינך!", גוער אלוהים. "אתה תעשה את מה שאומרים לך, ואל תדרוש במופלא ממך".

משה כובש את עיניו בקרקע ומתעטף בשתיקתו. הוא חושב על גורלו ועל גורל אבותיו, אברהם, יצחק ויעקב, שעוצב בגלל תסריט שנכתב על ידי ישות כלשהי לצורך בלתי ידוע, ומחייך במרירות. "מי יכול להאמין בשטויות האלה?", הוא תוהה, "הרי כל זה מופרך לחלוטין!".

"אתה בעצמך מאמין בזה", לוחש אלוהים במוחו. "עובדה שאתה כאן ורוקד לחליל התסריט". משה לא עונה. וכי מה הוא יכול לומר? זאת האמת המרה. הוא עדיין תקוע כאן, בתפקיד כפוי הטובה הזה, כבר חמש פרשות שבוע, ומי יודע עוד כמה נותרו.

בלי קוצ'י מוצ'י

משיכה בשרוולו של משה מחזירה אותו למציאות. יהושע, שהלך לצדו כל אותה העת, מצביע לעבר כמה דמויות קטנות באופק, ההולכות ומתקרבות מבעד לעמוד הענן. שריקה אחת של יהושע מזניקה עשרה ישראלים חמושים, שלופי חרב, שמיד מקיפים את משה. עדיין תחת רישומה של השיחה עם האלה, משה מתבלבל לגמרי.

- "מה דה? יהוסע! תגיד לאנסים סלך להחדיר את הנסק לנדן".
- "לא יכול", עונה יהושע. "אלו אנשי היחידה לאבטחת אישים. אף אחד לא יכול לתת להם הוראות, רק המפקד שלהם".
- "ומי דה המפקד סלהם?".
- "אני".
- "אד תן להם הוראה!", תובע משה.
- "אי אפשר", עונה יהושע. "הסביבה כבר לא סטרילית, והאנשים שמתקרבים מהווים איום עד אשר לא נבדקו על ידי המאבטחים".

בינתיים מתקרבות הדמויות עוד יותר, וניתן להבחין כי מדובר בגבר ישיש המלווה באשה ושני צעירים, רכובים על חמורים. משה, שהיה מפורסם בראייתו החדה, מזהה אותם. "דאת המספחה סלי!", הוא פולט בהתרגשות ומנסה לרוץ לעברם, אבל נתקל בטבעת השומרים. "דאת המספחה סלי!!", הוא שב וצועק. "אסתי, תיפורה, וילדינו וחותני יתרו".

יהושע מסמן למאבטחים, ואלו נסוגים לאחור. משה פותח בריצה, ועד מהרה הוא חבוק בזרועות אשתו וילדיו, למרות שבמקרא לא נאמר ואפילו לא נרמז שום דבר כזה. הנה, תקראו בעצמכם מה אומר המקרא על הפגישה הזאת: ויאמר [נאמר] למשה אני [הנה] חותנך יתרו בא אליך, ואשתך ושני בניה [ולא בניך או בניכם; למה?]. ויצא משה לקראת חותנו, וישתחו [השתחווה] וישק לו וישאלו איש לרעהו לשלום ויבואו האוהלה.

אז אולי עכשיו הרגע המתאים לספר לנו קצת על הפגישה הנרגשת בין משה, אשתו, ובניה? נאדה! אחרי זה מדווחים לנו כי משה סיפר לחותנו את כל אשר עשה יהוה לפרעה ולמצרים, על אודות ישראל, את כל התלאה אשר מצאתם בדרך, ויצילם יהוה.

משה היה חייב לייפות קצת את האמת ולמכור לחותנו קצת לוקשים, ולכן לא סיפר לו כמה פעמים הגיעו בני ישראל כמעט עד שערי מוות, או איך שכמעט הלכו איתו מכות, עד אשר אלוהים נזכר שהם צריכים אוכל, או מים או נייר טואלט. אם היה מספר את כל האמת היה חותנו בוודאי קם, לוקח את בתו ונכדיו ובורח משם כל עוד נפשו בו. אבל יתרו קנה את הלוקשים, שנאמר, ויאמר יתרו: "ברוך יהוה אשר הציל אתכם מיד מצרים ומיד פרעה [...] עתה ידעתי כי גדול יהוה מכל האלוהים".

טוב אז אולי עכשיו קצת רומנטיקה? קצת קוצ'י מוצ'י? לא. אין זמן לשטויות כאלה. עכשיו יתרו צריך להעלות עולה וזבחים לאלוהים, ואחר כך הוא צריך לפתוח שולחן ולהזמין את אהרון ואת זקני ישראל ל"על האש", ואחר כך נהיה לילה וכבר מאוחר, ומשה צריך לקום מוקדם, כי הוא צריך לשפוט את העם.
ויהי ממחרת, וישב משה לשפוט את העם, כמוזכר לעיל, ויעמוד העם על משה מן הבוקר עד הערב.

מרק בצל

בערב חוזר משה הביתה קרוע מעייפות. ציפורה הכינה לו אמבט רגליים עם שמנים ארומטיים, והוא יושב ומשכשך את רגליו במים, נאנח אנחת רווחה.  לנחיריו מגיעים ניחוחות בישול.
- "מה דה הריח הדה?", הוא נזעק. "מי דה מבסל? הסכנים?".
- "לא", עונה ציפורה. "זה לא השכנים, זאת אני מבשלת".
- "אבל מן לא מבסלים, אוכלים אותו ככה, כמו סהוא".
- "זה לא מן. אני מבשלת קצת מרק בצל".
- "מרק בתל?", תמה משה. "מאיפה לך בתל?".
- "הבאנו איתנו. לקחנו איתנו צידה לדרך ממדיין לכאן, ונשאר קצת".
- "ואיפה הילדים, גרסום ואליעדר?", הוא שואל.
- "הלכו עם דוד אהרון. הוא היה כאן ואמר שהילדים צריכים ללמוד קצת על תולדות בני ישראל".

למשמע דברים אלה מתכרכמות פניו של משה. "טוב, נו, מה לעשות. אבל מהיום והלאה, אם אחי או אחד מהכהנים סלו יבוא לכאן, וירתה לקחת איתו את הילדים, תגידי לו סאני אוסר את דה. אני אדבר על דה עם אהרון בעתמי".
- "אבל למה לא?", תמהה ציפורה, "למה שלא ילמדו קצת יידישקייט?".
- "דה לא יידיסקייט!", פוסק משה. "דה סתם דיבולי שכל. תאמיני לי סאני מכיר טוב טוב את הפוילעסטיק הדה. דאת סתם סטיפת מוח".
- "אבל לפחות הם הולכים ללמוד ולא מסתובבים כל היום במדבר, בשמש, עם כל הנחשים והעקרבים".
- "אין נחסים ועקרבים, עמוד הענן מסלק אותם מהדרך. ככה הבטיח לי אלוהים".

עודם מדברים, ועל יריעת האוהל נשמעת לפתע טפיחה, ושניהם משתתקים. ציפורה נחפזת לסלק את קערת המים. "יבוא", קורא משה. חותנו יתרו נכנס, ומשה ממהר לקום לחלוק לו את הכבוד הראוי. "אהלן וסהלן חותני", אומר משה. "בוא סב אתנו". ציפורה ממהרת לסדר לאביה מקום ישיבה על יד משה, ונעלמת בחזרה למטבח.

- "מה סלום חותני היום?".
- "אני בסדר", משיב יתרו. "ואיך אתה?".
- "גם אני בסדר", טוען משה.
- "באמת? אני לא חושב שאתה בסדר, אתה נראה מותש לגמרי, וזה לא פלא, אחרי שראיתי איך אתה עובד".
- "מה דאת אומרת? איך אני עובד?".
- "כמו חמור. ככה אתה עובד. ראיתי אותך היום יושב מהבוקר עד הערב וכל העם עומד עליך. תגיד, ככה זה כל יום?".
- "חות מסבת", עונה משה.
- "ואללה? אז סליחה. אני מבקש סליחה. אתה לא חמור, אתה משוגע. תגיד, אתה רוצה להרוג את עצמך? לא טוב הדבר אשר אתה עושה. נבול תבול גם אתה גם העם [...] כי כבד ממך הדבר. לא תוכל עשהו [לעשות אותו] לבדך".
- "אני יודע", נאנח משה. "אבל מה לעשות? אני לא סומך על אף אחד".
- "מה עם יהושע בן נון?".
- "יהוסע הוא אחלה גבר, אבל הוא עסוק בענייני ביטחון".
- "ואחיך אהרון?".
- "אחי אהרון? גם הוא עסוק בעניינים סונים", מתחמק משה, ונושם לרווחה עת ציפורה נכנסת ומגישה לשניים קערות מרק מהביל ופיתות טריות.

אל תקרא לי עם

אומרים שריחות וטעמים יכולים להזכיר מקומות, אנשים, אהבות, לעורר נוסטלגיה, וזה מה שקורה למשה כשהוא מריח את המרק של אשתו. הוא נזכר בילדותו בבית פרעה, אז נשפך עליו מרק בצל רותח, ואיך פרעה, שאותו חשב אז לסבו, טיפל בכוויותיו בכבודו ובעצמו. נחשול של זכרונות מציף אותו. הוא נזכר באמו האהובה בתיה, ובאיך שהיא פינקה אותו ואהבה אותו ללא מצרים. הוא אמנם כיבד את יוכבד, אמו הביולוגית, אך בתודעתו בתיה היתה ונשארה אמו.

- "יש לי רעיון", קוטע יתרו את הרהוריו.
- "אידה רעיון? בקסר למה?".
- "בקשר לעבודה שלך כשופט. אני מציע שתחזה [תבחר] מכל העם אנשי חיל, יראי אלוהים, אנשי אמת, שונאי בצע, ותמנה מהם שרי אלפים, שרי מאות, שרי חמישים ושרי עשרות, תלמד אותם את החוקים ואת התורות והם ישפטו את העם".
- "נסמע רעיון טוב. אבל איך אני אבחר את השרים האלה?".
- "אתה צריך לדעת יותר טוב ממני", משיב יתרו. "אחרי הכל, זה העם שלך".
- "דה לא העם סלי!", מוחה משה. "נמאס לי סכולם אומרים סדה העם סלי".
- "התכוונתי לומר שאתה בן העם הזה, ושאתה אמור להכיר את האופי שלו".
- "העם הדה אין לו אופי סל עם", נאנח משה. "יס לו עדיין אופי סל עבדים. הם יותר מדי תלותיים, חסרה להם יודמה עתמית. כסאתה עבד אתה אמור לבתע הוראות, ולא לנקוט ביודמות", הוא רוטן, מוזג לעצמו צפחת מים ולוגם ארוכות.

- "אבל אני מבין למה אתה מתכוון", ממשיך משה. "אני גם נדכר איך פרעה היה בוחר את הסופטים סלו. אתה תודק, הם תריכים להיות, כמו סאמרת קודם, אנסי חיל, יראי אלוהים, אנסי אמת ועוד מסהו אני לא דוכר מה".
- "שונאי בצע", אומר יתרו.
- "כן נכון, איך יכולתי לסכוח? אני אתייעת עם יהוסע בקסר לדה. אין כמוהו בניתוחי אופי".
- "אני מאחל לך שתמצא את האנשים הראויים ביותר", משיב החותן. "ככה יהיה לך יותר זמן לעצמך ולמשפחה שלך".

העם לומד להתאפק

בחודש השלישי [סיוון] לצאת ישראל ממצרים, ביום הזה, באו בני ישראל למדבר סיני [...] ויחן [חנה] שם ישראל נגד ההר [סיני]. ומשה עלה אל האלוהים, ויקרא אליו יהוה מן ההר לאמור: "כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל: אתם ראיתם את אשר עשיתי למצרים ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי".
- "אבל, אדון אלוהים", קורא משה, "דה לא כל כך מדויק. אתה לא נשאת אותנו 'על כנפי נסרים', הלכנו את כל הדרך ברגל".
- "אני יודע שזה לא נכון, אני רק מסגנן את זה בצורה פיוטית יותר למען הדורות הבאים. עכשיו תן לי להמשיך ואל תקטע אותי. ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי לעם סגולה מכל העמים. כי לי כל הארץ".
- "ואם לא?", שואל משה.
- "מה לא?".
- "אם לא נסמור את בריתך, מה יקרה אד?".
- "עוד פעם התחלת עם ה'אם' שלך? הרי אמרתי לך מקודם שאין דבר כזה 'אם'. הכל הולך לפי התסריט".
- "אבל אתה בעתמך אמרת 'אם'", מוחה משה.
- "מתי אמרתי?".
- "כרגע. אמרת: 'אם סמוע תסמעו'".
- "רק רגע, תן לבדוק. נכון, אמרתי, אבל לפי התסריט לי מותר".
- "טוב, בסדר. בין כה וכה אנחנו סומרים את בריתך כבר מדמן, אנחנו עושים ברית מילה עוד מימי אברהם אבינו".
- "לא התכוונתי לברית מילה, אני עומד לתת לכם כמה חוקים נוספים. עשרה, ליתר דיוק".
- "ודהו?".
- "כן. בינתיים זהו".
- "בינתיים?".
- "האמת שיש עוד הרבה חוקים, אבל לפי התסריט אני צריך לתת לכם בינתיים רק עשרה. עכשיו רוץ לבני ישראל ותגיד להם שיתכוננו לקבל את החוקים האלה".
- "איך להתכונן?".
- "שיתרחצו ויכבסו את בגדיהם, ושלא ישכבו עם נשותיהם".
- "עד מתי?".
- "עד ו' סיוון, שזה יוצא עוד שלושה ימים".
- "ומה יקרה אד?".
- "אני לא יכול לגלות לך בינתיים, אבל זה יהיה חיזיון מרהיב".
- "חידיון?".
- "כן. חיזיון אור-קולי, הפקה משהו-משהו".
- "טוב. אני אמסור להם את ההוראות למרות סאני חוסב סדה יהיה קסה להם".
- "מה יהיה קשה? להתרחץ ולכבס?".
- "לא, העניין עם הנסים. סלא יסכבו איתן סלוסה ימים".
- "כולא שלושה ימים".
- "אדון אלוהים, עם כל הכבוד לך, אתה הרי לא סוכב עם נסים, אד אתה לא יודע מה דה".
- "אז שיהיה קשה להם. זה לא מעניין אותי בכלל מה הם חושבים. העיקר שיעשו את מה שאני מצווה עליהם".
- "אוקיי", אומר משה. "אני אעביר להם את ההוראות סלך".
- "גם תזהיר אותם שלא יעלו על ההר ושלא יגעו בו".
- "למה?".
- "כי זה מסוכן. מי שייגע בו או יעלה עליו ימות על המקום".

אלוהים רוצה רמפה

ויהי ביום השלישי בהיות הבוקר ויהי קולות וברקים וענן כבד על ההר וקול שופר חזק מאד ויחרד כל העם אשר במחנה. ויוציא משה את העם לקראת האלוהים [...] והר סיני עשן כולו מפני אשר ירד עליו יהוה באש ויעל עשנו כעשן הכבשן [...] ויהי קול השופר הולך וחזק מאד.

בני ישראל, שהתאספו כאמור בתחתית ההר, התחילו להשתעל מהעשן שהתאבך סביבם. הנשים עם תינוקותיהן התרחקו ככל שיכלו. משה, שעלה על ההר במצוות אלוהים, כמעט ונחנק, ועיניו התחילו לדמוע.
- "מה אתה בוכה?", תוהה אלוהים.
- "אני לא בוכה. זה העסן הדה", משתנק משה.
- "אה, זה מפריע לכם?".
- "דה לא רק מפריע, דה גם מפגע בריאותי ואקולוגי".
- "טוב, אני אוריד קצת מהעשן".
- "אולי אפסר בלי עסן בכלל?".
- "אי אפשר. התסריט אומר עשן, אז יהיה עשן. אבל אני אפחית אותו למינימום, בסדר? עכשיו אפשר להתחיל?".
- "כן. אפסר".
- "יופי", מסכם אלוהים ומכחכח בגרונו, מסמן להדליק את ההגברה, ואז, בקול דרמטי, אותו קול שבו השתמש בעת בריאת העולם ושלא היה אלא קולו הרגיל אבל עם אפקט, הוא מכריז:

א.    אנוכי יהוה אלוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים.
ב.    לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני. לא תעשה לך פסל וכל תמונה אשר בשמים ממעל, ואשר על הארץ מתחת, ואשר במים מתחת לארץ. לא תשתחווה להם ולא תעבדם. כי אנוכי יהוה אלוהיך אל קנא. פוקד עוון אבות על בנים, על שלשים [נכדים], ועל רבעים [נינים], לשונאי, ועושה חסד לאלפים לאוהבי ולשומרי מצוותי.
ג.    לא תשא את שם יהוה אלוהיך לשווא כי לא ינקה [יסלח] יהוה את אשר ישא שמו לשווא.
ד.    זכור את יום השבת לקדשו. ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך, ויום השביעי, שבת ליהוה אלוהיך לא תעשה בו כל מלאכה. אתה ובנך ובתך, עבדך ואמתך ובהמתך וגרך אשר בשעריך. כי ששת ימים עשה יהוה את השמים ואת הארץ את הים ואת כל אשר בם וינח ביום השביעי על כן ברך יהוה את יום השבת ויקדשהו.
ה.    כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך על האדמה אשר יהוה אלוהיך נותן לך.
ו.    לא תרצח.
ז.    לא תנאף.
ח.    לא תגנוב.
ט.    לא תענה ברעך עד שקר.
י.    לא תחמוד את אשת רעך, ועבדו, ושורו, וחמורו וכל אשר לרעך.

ולסיום הבהרה: "החוקים הנ"ל מופנים לנשים וגברים כאחד. השימוש בלשון זכר הינו לנוחיות בלבד".

וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים ואת קול השופר ואת ההר העשן וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק. "הווליום ממש מחריש אוזניים!", קורא אחד הגברים בעודו אוטם את אוזניו בכפות ידיו. "והתינוקות?", צועקת אשה שנשאה בידיה תינוק ממרר בבכי. "מאז שהתחילו עם השופרות הבן שלי לא מפסיק לבכות". "גם החיזיון לא משהו", מתלוננת אשה אחרת, "לא מגיע לקרסוליים של ההפקות שהיו עושים החרטומים במצרים". "ומה עם החוקים?", שואל מישהו, "הבנתם משהו?". "מה שהבנתי", עונה לו שכנו, "זה שאסור לנו לעשות דברים שממילא אנחנו לא עושים בדרך כלל, כמו לגנוב או לרצוח או להעיד עדות שקר". "אבל לעומת זאת, נואפים וחמדנים תמיד היו ותמיד יישארו ולא משנה מה אלוהים אומר", אומרת האשה עם התינוק, רומזת בראשה לכיוון אחד הלוויים שעמד לא הרחק.

כמה אנשים מתארגנים כמשלחת, ניגשים למשה ואומרים לו: "דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלוהים פן נמות מהרעש והעשן".
- "אל תפחדו, כי לבעבור נסות אלוהים אתכם, בא האלוהים. ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו. או בעברית פסוטה: אלוהים רק רותה לעשות עלינו קתת רוסם כדי סנכבד אותו. עכסיו סליחה, אבל אני תריך לחדור אליו", הוא אומר, ונגש אל הערפל אשר שם אלוהים.

ויאמר יהוה אל משה: "כה תאמר אל בני ישראל: אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם. לכן אל תעשו לכם פסלים שלי, לא מכסף ולא מזהב. ואם אתם רוצים לזבוח לי אז תבנו מזבח מאדמה, מבוץ. ואם תתעקשו לעשות מזבח מאבן, אז אסור שהאבן תסותת בכלי ברזל. ועוד דבר אחד אחרון, אסור לכם לעשות מדרגות על המזבח כדי לעלות עליו, תעשו רמפה".
-"אבל למה?", שואל משה בתימהון.
- "כדי שלא תגלה ערוותך עליו".
- "אוקיי, אני אמסור לבני ישראל את כל מה סאמרת. עוד מסהו?".
- "יש עוד הרבה", עונה אלוהים, "אבל לצערי הפרשה נגמרה". משה פותח את פיו כדי לענות, אבל אלוהים מהסה אותו. "אמרתי לך שהפרשה נגמרה, לא?".

בשבוע הבא, בפרשת "משפטים", ניווכח לדעת שאלוהים יעמוד במילה שלו וירעיף על בני ישראל חוקים שונים שחלקם גם משונים, וגם ימציא חגים דוגמת פסח, שבועות וסוכות, כדי שאנחנו נוכל לנסוע לחו"ל ובקניונים יוכלו לדפוק קופות. הוא גם מבטיח שהוא עצמו יכחיד, כלשונו, את תושבי כנען כדי לפנות מקום לבני ישראל.

=

עוד

עוד טקסטים של מוריס
עוד פרשות שבוע