אוגנדה, 2025

מוריס

צילום: עומר הכט

ירושלים, אביב 2025. כל החורף הייתי סגור בבית, כי בגילי הדי מופלג אני יכול לצאת רק כשמזג האוויר יפה באופן יוצא מן הכלל. מזה אתם יכולים להבין שגם ב-2025 עדיין לא נעשה דבר בקשר למזג האוויר.

זה היה היום היפה הראשון מזה חודשים, ואפילו זקן כמוני יכול היה להרגיש את האביב בעצמותיו הראומטיות. ביקשתי מקרינה שתוציא אותי מהבית, פעם ראשונה אחרי שלושה חודשים כמעט. זה מבצע די מסובך בשבילי לרדת חמש קומות עם עגלה וקטטר, אבל בעזרתן של קרינה והפיליפינית של השכנה, ועם הרבה רצון מצדי לצאת סוף כל סוף לאוויר, עשינו את זה.

התגלגלנו במורד המדרחוב שלא השתנה, כלומר בטח שהשתנה לעומת מה שיש בו בהווה הזה שבו אתם שומעים את הסיפור שלי, אבל מבחינת ההווה שלי (שהוא בשבילכם עתיד) הוא נראה אותו הדבר: אותן חנויות של רשת "יד שנייה", קופישופ של הברסלבים, שניים-שלושה בתי תמחוי, חמאם תורכי (המשמש בעיקר כמקווה) ועוד כאלה עסקים.

מגיעים לכיכר ציון. אותו הכיעור, רק קר יותר וריק יותר. אף אחד לא יושב היום בכיכר ציון, רק ה"מחוקים", ועם ה"מחוקים" אף אחד לא רוצה להתעסק, גם לא המשטרה. חוצים מהר את רחוב הרב יוסף (בשבילכם רחוב יפו). כרגיל יש כמה רובוטי משטרה שאורבים להולכי הרגל שחוצים באור אדום ותוקעים לפראיירים קנס של 200 יורו. ולמרות שהרובוטים האלה יותר אנושיים וגם נראים יותר טוב מהשוטרות הדבּות שהיו בעבר, סליחה, שיש שלכם, עדיין צריך להיזהר.

"לאן אתה רוצה ללכת?", שואלת קרינה.

"בואי לאיפה שהיתה אוגנדה, אני רוצה לכתוב עליה סיפור".

"מה, עוד כרך?".

"כן, למה לא?", עניתי. "פעם הבטחתי שאני אהיה כמו ההיא רולינג של פוטר, את זוכרת? זו שהבטיחה שתוציא שבעה כרכים וזהו? גם הכרך הזה יהיה האחרון, אם הוא בכלל ייצא, ואם אני לא אפר את ההבטחה כמוה".

זו היתה פגיעה ישירה. טוב, היא פריקית של פוטר ומעריצה של אותה רולינג. קרינה עצרה את העגלה, סובבה אותה אליה ורכנה עד שעיניה ננעצו בעיני: "איך אתה מעז להתעווז עליה?", סיננה. "לפחות לה יש עדיין מעריצים, והמיליונים ממשיכים לזרום לה לחשבון. ואתה מה יש לך? אתה סתם עקשן טוניסאי שעדיין לא רוצה להבין שאף אחד לא שומע היום רוק ואף אחד לא מתעניין בסיפורים שלך עליו".

לא עניתי. באמת אף אחד לא מתעניין ואף אחד כמעט לא שומע היום רוק, שלא לדבר על רוקנרול. אני ממשיך לכתוב ולאמייל את החומר לכל הנמענים ולא מקבל שום תגובה, ואני יודע שחלק מהם אפילו הכריז עלי כספאם. טוב, אני לא מגנה אותם, כי גם אני מרגיש לפעמים כמו טרחן זקן שקבור בתוך הנוסטלגיה של עצמו וחושב שזה הדבר הכי חשוב בחיים.

אבל לשקוע במחשבות כאלה ביום אביב יפה כזה, זה לא יפה ולא בריא אז אני מדליק לי ג'וינט (אחד מתוך שניים שמותר לי ביום) כדי לנקות את הראש מהמחשבות העגומות האלה.

האמת שלא על זה רציתי לספר, אבל לא חסרה עגמומיות בירושלים של היום, כלומר של העתיד: אחרי שחילקו את העיר מחדש ובנו את החומה המגעילה שחוצצת בינינו לבין העיר העתיקה, אחרי שהרסו את הבניין היפה של "סנסור" בכיכר ציון והקימו במקומו את מגדל "מיקרוסופט", שנראה כמו חלום ביעותים של אדריכל חולה נפש, אחרי שנחקק "חוק שמירת שבת ומועדי ישראל בפרהסיה בירושלים" ורובוטי הרבנות אכפו אותו ביד חזקה ובזרוע חזקה עוד יותר, מתשעת הקבין של יופי לא נשאר כמעט פירור.

וכשאני כותב את השורות האלה, שהגיעו להווה שלכם, אני חושב שאני הייתי אחד הגורמים לעגמומיות הזו. אולי אחרי שחלק מכם קרא או שמע את הסיפור הזה, החליט שיפה שעה או כמה שנים קודם ונטש את הספינה אפילו לפני העכברים. אולי. אבל הכי חשוב זה שאני אפסיק להתפלסף ואחזור לסיפור שלנו, והוא כזכור אוגנדה.

*** * ***

צילום: עומר הכט

אוגנדה האמיתית, ולא רשת החומוסיות המגעילה שיש היום, הורתה – על פי הקומיקס של סנפירי (חי היום באוסטרליה, בעל רשת חנויות לציוד ספורט אתגרי הגדולה בעולם) שהיה תלוי הרבה זמן על דלת המחסן – ב"אוזן השלישית", שם עבדו המייסדים וחלמו על עצמאות.

ההכרות שלי עם המייסדים לפני שפתחו את אוגנדה היתה די חפיפית. את אורי הכרתי עוד כשעבד בחנות הספרים "ילקוט" או משהו כזה, שהיתה ברחבה של בניין רג'ואן, שם היה רובץ ליד השולחן כשארשת פניו משדרת: "מאוד רצוי שתסתדרו לבד ואל תטרידו אותי", ומביקוריו ב"בלאנס", והוא גם מיקסס לנו שיר בתקופה של "סרטן השד". את איתמר הכרתי מביקוריו ב"בלאנס", כשהיה מביא סחורה של "אק-דק", ויכול להיות שעוד לפני.

אוגנדה היתה פתוחה כמה חודשים בטרם זכתה לדריכת כף רגלי אצלה. שמעתי על המקום עוד מאיתמר ואחרים, אבל לא יצא לי להגיע. ואז ביום אחד של קיץ אני מתגלגל לי לשם ומה רואות עיני? אורי, שאחר כך זכה מפי הדר לכינוי "פיזורי", רובץ לו מעולף מחום עם עוד שני לקוחות במצב דומה. נראה לי מתאים להצטרף לאווירת הרביצה באפס מעשה רצון או מחשבה, ולכן עגנתי ליד הדלפק. אחרי כמה דקות טובות אורי מפלבל את עיניו לכיווני כשואל אם בחום כזה יש לי צורך להטריד אותו. טוב, אני צמא, אז אני בולע את רוקי הפושר ורומז שלא, אני לא צריך שום דבר.

הסתכלתי סביב, מצא חן בעיני. העיצוב נקי, נזירי כמעט, קירות לבנים, חשופים, חוץ מתמונתו של הרצל ושל עוד מישהו או שניים. הריהוט מאולתר כזה שיש לך כשאתה שוכר דירה ריקה. בלי ג'ח'ה, בלי העמדות פנים. זה יפה ככה כשלא מעמיסים עליך.

בעודי מתרשם, אורי מתעשת קצת ובכל זאת שואל אותי מה אני רוצה לשתות. אני בוחר סודה עם פטל. הרגשתי שהמחווה הזאת שלו היתה יותר של מארח מאשר של בעל בית, וזה קנה אותי. כשאני חושב על זה היום, הנוסטלגיה מתחילה להשפיע. איפה הימים? איך עבר הזמן? אוגנדה היתה אז בעיני כמו סלון של חבר, כזה שמרשה להוציא ספרים (במקרה שלנו קומיקסים) מהמדפים ולעלעל, וגם נותן לך לחטט לו בדיסקים ולבקש ממנו לשים משהו שאתה אוהב.

וככה, לאט-לאט הכרתי את הנפשות הפועלות שם, החל מהמייסדים, דרך העובדים ועד האורחים, כלומר הלקוחות. גם באלו שהכרתי כבר קודם הכרתי צדדים חדשים ולא ידועים. קחו למשל את המייסדים אורי ואיתמר. רק אלוהים יודע, אבל כרגיל לא מגלה לנו, איך שני אלו הגיעו להיות שותפים בעסק, אולי בגלל חוק משיכת ההפכים או משהו כזה, לך תדע.

איתמר היה רזה כמו מקל ואילו אורי כמו גפרור. אורי אהב מוזיקה כסחיסטית ואיתמר נטה לכיוון הרבה יותר רגוע. איתמר היה אנרגטי, ובתורנויות שלו היה כל הזמן מתעסק בלסדר ולנקות ולהכין ולעדכן. אורי עבד לפי חוק שימור האנרגיה העצמית. הוא היה עושה כל מה שצריך, אבל בדרכו המיוחדת לו. היו זמנים שהייתי מתלוצץ איתו על כך בתורנויות שלו. אם למשל רציתי קפה הייתי אומר לו משהו כמו: "אם אתה עובר במקרה בקרוב ליד המכונה של האספרסו אז תעשה לי אחד". אבל האמת שכל זה לא משנה כי העיקר זה שהם פתחו את אוגנדה.

אוגנדה היתה באמת משהו מיוחד במינו. הבעלים היו מוזיקאים ו/או די.ג'יים, העובדים היו מוזיקאים ו/או די.ג'יים, וחלק גדול של האורחים גם. בכל רגע נתון היו שם לא פחות משלושה ארבעה מוזיקאים ו/או די.ג'יים, אפילו אם היה רק שם בן אדם אחד. כי חלק מאותם מוזיקאים ו/או די.ג'יים גילמו בתוכם יותר מדי. ג'יי אחד ו/או מוזיקאי אחד.

צילום: עומר הכט

איתמר היה Spark O וגם מעורב בהרכב בשם The Models ושותף עם הראל/מיולדרייבר בלייבל אק-דק. אורי היה סבסוניק וגם חבר בלהקת "מוג'הידין" (יחד עם מיולדרייבר/הראל הנ"ל ואלון אבנת). באוגנדה עבדו במשך הזמן הראל/מיול, Nemoi (עומר), נתאי (די. ג'יי Caress), אנה (מפאקוטק), Nico Teen/זוהר ואולה.

האורחים היו סקביאס, רני מ"ליטרשפיך" ו"פוחלץ" וה-Vultures. עדינה/לאטיפה, אלון/שאפל, ושלא נשכח חס וחלילה את בני (הצלם ואמן הווידאו הבינלאומי בנימין אורן. חזר לירושלים לאחר שהייה ממושכת בחו"ל. אומרים שזה היה כדי להציל את בית"ר מפירוק סופי). אני חושב שאפילו הוא לא זוכר כמה כינויים היו לו. הוא היה דיספארה!, כינורו של רוטשילד, חלק מחנה וחסיבה, דאב-ני, ואולי היו עוד, גם אני כבר לא זוכר. בנוסף לכל זה היה לו גם לייבל בשם מקלטתקליטים, ולאולפן שלו הוא קרא מיקלטאטומי, על שם איזה מועדון Pאנק שנתקל בו במקרה בוורשה, לשם נסע עם אבא שלו לטיול שואה.

וזה עוד לא הכל. חוץ מה"מוזיקאים ו/או די.ג'יים" הנ"ל שרצו באוגנדה גם אמנים, או כאלו בדרכם להיות, שחלקם היו גם מוזיקאים ו/או די.ג'יים. והיו גם ה"לפטופים". מכה לא כתובה. "לפטופ" זה אחד שמתיישב על הבר לידך, מבקש שיחברו לו את החשמל, מזיז את כל מה שלידו למרחב שלך, וגם מניח בו, במרחב האישי שלך, את הסיגריות/מפתחות/פלאפון שלו. אחרי שהוא ממוקם לשביעות רצונו, עוטים פניו ארשת של חשיבות עצמית והוא פותח אותו, מותח ידיים, עושה קנאקים באצבעות, ואז מתחיל לדפוק על המקשים במהירות של מכונת יריה, וכל enter שלו מרעיד את כל הדלפק עד שממש בא לך לשפוך קפה הפוך עליו ועל הלפטופ המזוין שלו (נגד הללו פיתחתי את שיטת "הכיסא התפוס" כדי להרחיק אותם ממני).

*** * ***

וככה עבר לו הזמן בסבבה ונחת, עד שיום אחד באו מטעם ההנהלה ובישרו כי בקרוב יחלו להגיש במקום חומוס של חומוסאי מפורסם שקוראים לו עכרמאווי. בהתחלה רק ביום שישי, אחר כך נוסף גם יום שלישי, ואחר כך כל השבוע חוץ משבת, כדי להבדיל בין הדראטות של ימי החומוס מהדראטות של יום הטשולנט. זה היה באמת חומוס טוב, בעל נוכחות חזקה ומוצקה, very solid כמו שאומרים. משהו שמושיב אותך ולא נותן לך לקום ולעזוב כל כך מהר, ואם לא די בכך אז גם המנות היו בעין יפה, לפעמים יותר מדי. כל תורן יצק לך ואחאד מנה, ואם רצית עוד היו מוסיפים לך עד שהיית מתפוצץ.

עלינו במעלה החבצלת (היום רח' התיקון הכללי), חולפים על פני כל השטיבלך ודוכני הפלאפל, תמיד יש שם אברכים שמתגודדים על המדרכה, כמה מהם בריונים של ממש שיצא להם שם של כאלו שלא עושים חשבון לאף אחד, כאלו שמרביצים ל"תועים" (חילונים) ולצליינים הנוצרים, כי ככה זה כשאין כבר ערבים. אחד מהם הזעים פנים לכיוון של קרינה, כנראה בגלל שלבשה מכנסיים, אז אנחנו עוברים לידם במהירות בלי להסתכל ימינה ושמאלה. הנה אנחנו פונים, ואני כבר רואה את המקום מרחוק, איפה שהיתה אוגנדה, איפה שכל זה התרחש, איפה שהכרתי את כולם. התחלתי לצחוק.

"מה אתה צוחק?".

"אני נזכר בחלק מהאנשים שהכרנו באוגנדה ואיפה הם היום ומה הם עושים, וזה מצחיק אותי", עניתי.

איתמר ומיול דרייבר השתקעו באנגליה ועדיין מתעסקים במוזיקה, רק שעכשיו הם צמד המפיקים העסוק והיקר ביותר בחצי הכדור המערבי, והם עדיין אק-דק. לאטיפה, אחת המעצבות המוערכות ביותר בגרמניה, ושאפל, בעל רדיו "און וב" – התחתנו (!), והם גרים לסירוגין בברלין ובמרקש. Caress נסע לפני כמה שנים לאתיופיה כמתנדב מטעם Unicef, ולפי מה ששמעתי הוא חי שם באושר עם ארבע נשים ואיזה 19 ילדים, עוסק בהוראה וגם במוזיקה עם הרכבים מקומיים. לא יודע מה קרה לשאר.

הלוגו החדש של אוגנדה

אנחנו מתקרבים עוד יותר, אני כבר רואה את השלט החדש. אני יודע שאורי עדיין יושב שם, עדיין המדפים עמוסים ספרים ועדיין שומעים שם מוזיקה. אבל זה לא אותו אורי, זה לא אותו מקום, זאת לא אוגנדה.

לפני עשר שנים בערך אורי נפל ל"קבלה" ונגנב לגמרי. הוא המשיך לעבוד במקום, אבל זה לא היה אותו אורי. בתורנויות שלו היה יושב ליד הדלפק עם איזה "זוהר" או "ליקוטי משהו" כשהוא מתנדנד כמו הדוסים. כל משפט אצלו היה עם איזה "השם". ברוך השם, בעזרת השם, ירחם השם. ואללה, מי היה מאמין שדווקא אורי ימצא את אלוהים?

אחרי זה השותפות אורי ואיתמר החלה לקרטע, איתמר שקבל הצעה מפתה מ-Wire, מכר את חלקו לאורי ונסע לאנגליה. אורי הפך את אוגנדה למקום כלבבו החדש, נתן לי במתנה את כל ה"קומיקסים", מכר את כל הדיסקים בזיל הזול והקים מרכז קבלה בשם "עוגן דעה", ועיצב לו לוגו חדש.

בהתחלה אורי הפעיל את המקום בעצמו ובעזרת השם, ומזה שנתיים גם בעזרת בתו הבכורה חנה'לה שתחיה. למרות כל השינויים הללו המשכתי להגיע ל"עוגן דעה" מדי פעם בפעם, בעיקר כדי לפטפט קצת עם אורי על הימים האחרים ולצחוק איתו קצת, כי הוא נשאר מצחיק כזה וגם בגלל שהמשיכו להגיש שם חומוס של עכרמאווי (תאמינו או לא, כשר למהדרין מן המהדרין!!!) עד לפני שבע שנים, כשסגרו את המעבר לעיר העתיקה, וכמו שהזכרתי קודם העיר חולקה, ולפי מה שזה נראה הפעם זה סופי.

"תעצרי את העגלה", ביקשתי. עמדנו איזה 30 מטר מ"עוגן דעה".

"מה קרה?".

"לא יודע", עניתי. "פתאום לא מתחשק לי להגיע לשם, אני מרגיש פתטי לגמרי, כאילו אני מנסה להחיות עבר". הרגשתי איזה מין עצבות נופלת עלי וממלאת אותי. "בואי נחזור הביתה, לא בא לי לראות את המקום הזה יותר". קולי רעד כשאמרתי את זה, ידעתי שאני חותך פה משהו.

כל הדרך שתקנו. קרינה כיבדה את השתיקה שלי, ורק ליד הקופישופ עצרה כרומזת.

"לא צריך", אמרתי, "יש מספיק".

הגענו לכניסה. קרינה עלתה לקרוא לפיליפינית של השכנה, ואני נשארתי למטה, מביט אל מורד המדרחוב ומהרהר אם תהיה לי עוד הזדמנות להתגלגל בו. לא נראה לי שזה יהיה בקרוב, כי אין למה או למי.

"מבצע עליה" עבר בהצלחה. אני רובץ באפיסת כוחות על הספה לידי אלBיס הקשיש, מכודרר ושקוע בשינה עמוקה. קרינה עסוקה במטבח, מכינה לי תה לואיזה. המחשבות שלי חוזרות לאוגנדה, למה שנהיה ממנה, למה שנהיה ממני. כבר הרבה זמן אני מרגיש שהילד שבי גוסס, והיום הוא מת. אני הרגתי אותו. עשיתי לו המתת חסד. הרגשתי את זה שם, ליד מה שנשאר מאוגנדה, כשהחלטתי פתאום לחזור הביתה. אני מרגיש את זה עכשיו כשאני מסתכל על המדפים העמוסים מוזיקה שאני יודע שלא אשמע יותר, כי אין למה, אין למי, אין כבר כלום.

אני מכניס דיסק לנגן. קרינה, שבדיוק הביאה לי את התה, קולטת את העטיפה שבידי.

"עוד פעם?", שאלה. "לא נמאס לך?".

"כן, נמאס", עניתי, "אבל זו תהיה הפעם האחרונה". לוחץ פליי. "עכו. קיץ 1957, שנה מאז עלינו לארץ…".